ויעש למזבח מכבר וגו׳ תחת כרכבו וגו׳. משמע שלא עשאו בפ״ע ואח״כ הלביש את המזבח בו. אלא מתחלה עשה המזבח בזה האופן. שעשה לו בליטת נחשת תחת הכרכב עד חצי המזבח ובאותה בליטה עשה מכבר ומעשה רשת. והבין בצלאל בחכמתו שלאו דוקא אמר משה ונתת אותה תחת כרכב המזבח מלמטה. דמשמע שיעשו בפ״ע ואחר כך ליתן על המזבח. אלא שהוא ל״ד ולא בא אלא ללמד של״ד ממנו כמו קרנותיו. ומזה יש להביא ראיה שפירוש מכבר ומעשה רשת אינו מן הצד אלא מלמעלה כדי שיקבל בנקבים הגדולים הגחלים כמש״כ לעיל בשם ת״י. דאי נימא שהי׳ מן הצד א״כ לא שייך לומר שהוא כמו מכבר ומעשה רשת אלא כשהיה בתלוש ואח״כ חיברו אבל אי הי׳ מחובר מעיקרו האיך הוא מעשה רשת. והרי מעולם לא היו בו נקבים מפולשים אלא כמש״כ שהנקבים היו מלמעלה למטה כמו כברה והיה למעלה הנקבים גדולים כמו רשת ולמטה ככברה כדי שיפלו הניצוצות של אש לארץ. וכ״ז לא היה צורך למזבח שעשה שלמה שהיה גדול ורחב ידים. משא״כ אל משה:
ויבא את הבדים וגו׳. כמבואר בפ׳ הצווי והובא את בדיו. ונתבאר שם שהיה המצוה במזבח החיצון שיהא בצלאל מביא את הבדים בטבעות כמו בארון הקודש וביאר הכתוב שהביא על צלעות המזבח. היינו שהבדים יצאו משני צדי המזבח באופן שיהא ראוי למשא. ובפ׳ תרומה נתבאר הענין בטעם:
במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד. ע׳ פרש״י ורמב״ן. והרמב״ן הוסיף להסביר מדוע בחרו לעשות במראותיהן כיור וכנו משום מי סוטה. וצ״ל שכבר נאמרה וידעו פ׳ סוטה. ועדיין ק׳ כפל לשון אשר צבאו. ומה מקרא חסר הצובאת פתח א״מ. ונראה ע״פ מאמרם בברכות הני נשי במאי זכיין באתנויי גברייהו בי מדרשא. ובפ׳ בלק עה״פ כנחלים נטיו נתבאר יותר זכות הנשים להביא התלמידים ללימודן ע״י שהן מספיקות אותם. וע״כ בזכות מרים ירד הבאר. שהוא מקוה טהרה המביא לידי קדושה כמו נשים שמביאין את אחרים לידי קדושת תורה ועבודה ומשום זה אמרו במו״ק דכ״ח דלמה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר מה פרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. ופרה אין בה קדושה אלא טהרה שמביאה לידי קדושה כך מרים הצדקת הי׳ צדקתה להביא אחרים לת״ת. ולמדה את אחרות לידי כך. ועי׳ ס׳ ויקרא ז׳ י״ט מש״כ שם. ע״כ בחרו את הכיור וכנו שמביאין לידי קדושת עבודה. ועוד יש הוספה בכיור וכנו שהביאו גם לידי קדושת התורה. שהרי משה רבינו שהיה נכנס בא״מ לא לבש בגדי כהונה כידוע בתענית ד״ח. ומ״מ היה מחויב ברחיצה כמבואר להלן מ׳ ל״א ורחצו משה ואהרן ממנו. וכמש״כ לעיל ל׳ כ״א שהבא לאהל מועד אפי׳ בלי צורך עבודה טעון קידוש יו״ר כדתנן בכלים פ״א. ומשה רבינו כשנכנס לא״מ תדיר הוא רק לת״ת שהיה אור המנורה מועיל שם כמש״כ לעיל בכ״מ. מש״ה אותן הנשים שזכו במצוה זו לאתנויי אינשי בי מדרשא זכו לעצמן לעשות במראותיהן כיור וכנו. ונמצא פי׳ במראות הצבאת. הנשים הללו שכנו עצמן במעשיהן להקרא בשם הצובאות. ומפרש המקרא את מי הצביאו אשר צבאו פתח א״מ. התלמידים שצבאו תמיד פתח א״מ. שהרי הי׳ ישיבה לפני אהל משה עד שלא הוקם המשכן שנקרא אהל מועד. או לפני המשכן אח״כ. והמה הנשים סייעו שיצבאו ע״פ שהכינו כ״צ. מש״ה נקראו הנשים צובאות:
ולכתף השנית מזה ומזה. כבר נתבאר לעיל ס״פ תרומה:
וחשוקיהם כסף. היינו באמצע. ועוד היה וצפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף כל עמודי החצר. ביארנו לעיל שהיה שני אופני חשוקיהם. באמצע וצפוי ראשיהם. ולמד בצלאל מדכתיב כל עמודי החצר לעיל והוא מיותר. אלא שנכלל בזה עוד אופן חשוק מה שלא למדנו מדכתיב וחשוקיהם כסף. והיינו דמפרש המקרא דצפוי ראשיהם היה בכלל מצות מחושקים כסף כל עמודי החצר דנאמר בצווי:
מעשה רקם תכלת וגו׳. בכל מקום כתיב המינים במה נעשה. ואח״כ אופן המעשה. וכן כתיב בצווי שער החצר. וכאן במעשה כתיב להיפך. (וכן להלן ל״ט כ״ב. ויבואר שם) נראה שבא ללמד שהחכים בצלאל לעשות אופן הרקימה בתפארת יותר ממעשה ההיכל אע״ג שקדוש יותר. וכן הי׳ בבהמ״ק שהיה שער נקנור מופלא מאד יותר משער ההיכל. והוא משום דבתחלת הכניסה יש לעשות כן ועיין מש״כ לעיל כ״ז ט״ז:
אלה פקודי. היינו מה שכתוב להלן כל הזהב וגו׳ הי׳ פקודי וגו׳:
משכןהעדות. הוא מיותר. ומכ״ש כאן שאינו מדבר בתכלית המשכן. אלא במנין הוצאות מלאכת המשכן. ומזה יצא דרש ברבה שבא משה ושאל מהקב״ה מה נעשה בנותר. והשיב כל מה שאתה יכול הטל על משכן העדת. והמדרש הוא פלא לפי הנראה שכונת משכן העדות הוא הארון שעמד בקה״ק. והרי כבר הי׳ עשוי כ״צ. וא״א להוסיף על עוביו עוד זהב. אלא נראה פי׳ משכן העדות הוא ארון עץ שעשה משה מתחלה ואח״כ עמד באהל משה ובו הי׳ מונח פרשיות ש״ת עד שנגמרה והובא בסוף לקדה״ק כדאי׳ בב״ב ספ״א. והנה מתחלה צוה הקב״ה לעשות ארון עץ דוקא וביארנו במקומו בס׳ דברים י׳ שבא הכונה ללמדם על עמלה של תלמוד שניתן בכח לוחות שניות. שזה דרכה ש״ת לבא מתחלה בעוני. אמנם אחר היגיעה ועמלה ש״ת הרי יש שני דרכים. א׳ מי שאינו מוסיף לקח בחידוש ופלפול ומגיע לתכלית יגיעתו במהרה ומה שנדרש להוראה מדמי מילתא למילתא. וזה הכח בא מכח הארון שבקדה״ק. שבמעט זמן ניתן לשם הלוחות השניות עצמן ובא לתכלית גדולתו. אבל הדרך הב׳ הוא מי שמוסיף לקח ופלפול ואינו מגיע לתכלית הוראה מהר עד שיגע עוד הרבה. אמנם כשבא לתכליתו הרי הוא מוסיף כבוד וגדולה וזה הכח בא על ידי פרשיות שכתב משה והיו מונחין אצלו. ומש״ה היו עוד בארון עץ עד שלבסוף אמר הקב״ה להטיל עליהם זהב כל שאפשר ללמד שאין קץ וגבול לכבודו. ולפי זה הדרוש יהי׳ משמעות המקרא שאנו עומדים בו אלה פקודי המשכן. הידוע עד כה. ועוד הראה חשבון כמה העלה על משכן העדות שהוא הארון של אהל משה אשר הוא במעלה רמה וגבוה שקדושתו וגדולתו א״צ לגבול המקום של קדה״ק דוקא. ולא גבול של צמצום זהב שהוא משל לכבוד:
עבודת הלוים. באשר הרבה נשאר מנדבות שעברו. וגם אח״כ אחר מלאכת המשכן נפלו נדבות מישראל לבדק הבית ולכליו. והכל נמסר ליד הלוים ביד איתמר. כמו שהיה בימי עזרא ח׳ ואבדילה משרי הכהנים וגו׳ ואומרה להם אתם קודש לה׳ והכלים קודש וגו׳. והיה חובה על הלוים לקבל בחשבון ובמשקל ולמסור לאותם שבא מכחם ג״כ במשקל וככתוב שם ואשקלה להם וגו׳ ונבוא לירושל׳ וגו׳ וביום הרביעי נשקל הכסף והכלים וגו׳ וזה פי׳ עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳:
ובצלאל וגו׳. לא בא הכתוב כאן לספר כי בצלאל ואהליאב היו ראשי האומנים שהרי כבר ידענו. וגם אין כאן מקום לזה. אלא המקראות הללו שייך להחשבון באשר משה הראה חשבון צדק מכ״ד דהיינו שנכנס לידו זהב חמשים ככר כרשום בפנקס נדבת כ״א. והראה כי הוציא על מלאכת המשכן תשע ועשרים ככר וגו׳ והמותר הניח לפניהם. ומסר לאיתמר והלוים. ועדיין היה מקום לחשוד מי יאמר כי כך וכך יצא על המלאכה. ואולי נשאר ביד הבע״מ ודבק מאום. ע״כ הקדים הכתוב כי בצלאל ואהליאב עשו את כל אשר צוה וגו׳ דאע״ג שרבו האומנים שעשו מכ״מ הכל לקחו מיד בצלאל ואהליאב בחשבון מצומצם כמה נצרך לכל דבר. ובצלאל ואהליאב ודאי לא נחשדו אחר שקרא ה׳ אותם בשם. (וכ״ז דלא כהרמב״ן לעיל כ״ח ה׳. ע״ש):
חרש וחשב ורקם וגו׳. לעיל ל״ה ל״ה יש פסיק בין חרש ובין וחשב. וביארנו דוחשב לא קאי אלא על הרקימה ולא על מלאכת חרש. משא״כ לענין החשבון אין הפסק דמשמעו כאן דגם אהליאב ידע לחשוב צורך כל מין למלאכתו בלי יתרון. באופן שלא היה מקום לחשוד את האומנים בדברים השייך למלאכת חרש ורקם:
העשוי למלאכה. לאפוקי מה שנותר מהרשום בפנקס הנדבות. הרי היה מונח ונמסר במשקל יפה לאיתמר והלוים כמש״כ:
בכל מלאכתהקדש. משום שלא נתפרש יפה במקרא החשבון מן הזהב העשוי למלאכה כמו מן הכסף. שנתפרש יפה ככר לאדן. והיו הכל יכולים לשקול ולראות שכן הוא. משא״כ זהב לא נתפרש. ועדות ראשי האומנים לא היה אלא בצלאל לבדו. שהרי אהליאב לא היה יודע במעשה זהב וכסף ונחשת מש״ה לא היה עדות בצלאל מהני כ״כ. ואם היה אפשר להראות לכל יותר טוב. כדאי׳ בקידושין דס״ו ב׳ דבמקום שאין נאמנות כ״כ אומרים שלח ואחוי. מש״ה נתפרש בכסף ובנחשת יפה שנעשה בהם אלו ואלו הכלים. ושקלו כל כלי בפ״ע וראו החשבון משא״כ זהב אע״ג שלא היה אלא עד א׳ מכ״מ לא ניתן לשקול כל כלי באשר היה מלאכת הקודש ואין כבוד לשקול הארון והשלחן והמנורה ומזבח הפנימי. ע״כ לא ניתן חשבון פרטי גם על צפוי הקרשים. אחר שלא היו יכולים לעמוד על תמצית החשבון. וההכרח היה לסמוך על עדות של בצלאל שלא דבק מאום ביד האומנים משא״כ בכסף ונחשת נתפרש יפה על מה הוציאו זה הסך. והיה אפשר לחקור ולעמוד על האמת:
ונחשת התנופה. לא כתיב התרומה כלשון המקרא בנדבות כל מרים תרומת כסף ונחשת כי כבר ביארנו שהיה תרומה ממעות המסחור. ומטבעות הוא מנחשת פשוט. וקודם שנמסר ליד משה הושלך כל המורם להתוך נחשת. ונעשה נחשת טוב. וע׳ מש״כ לעיל כ״ז ג׳. ואחר שנעשה נחשת קלל נקרא התנופה ומזה הנחשת נעשה חשבון כמה הוציאו. והנה לא נעשה חשבון מכסף התרומה משום שנשאר כל התרומה בשלימות וכמש״כ לעיל ל״ה ה׳:
